ספר המצוות, מצוות לא תעשה קס״ו

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 165 ספר המצוות Negative Commandments 167 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות אבל פ"ב. סמ"ג לאוין רלד רלה טור י"ד סי' שסט: שלא יטמא כהן למת כדכתיב ויקרא כ״א:א׳ לנפש לא יטמא בעמיו ויש לאו אחר דכתיב על כל נפשות מת לא יבא מיירי בכהן גדול ותניא בת"כ אמור פרשת ב' נאמר' טומא' בכ"ג ונאמרה טומאה בכהן הדיוט: מה כהן גדול חייב בלא יטמא ובלא יבא: אף כהן הדיוט חייב בלא יטמא ובלא יבא: ולא יטמא רוצה לומר טומאת מגע: ולא יבא מיירי בטומאת אהל: וכגון שבא' עליו טומאה וביאה כאחד אז חייב גם בלא יבא כגון שנכנ' בשידה תיבה ומגדל ופרע המעזיבה: אי נמי כגון שהיה חולה גוסס ונפיק נשמתיה כד יתיב שטומאה וביאה באין כאחד: ודרשינן בני אהרן יכול אף חללים ת"ל הכהנים בני אהרן אפי' בעלי מומין אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים: ומסיק פרק חרש שלא יטמאנו בידי': ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן: ודרשינן בעמיו פרט למת מצוה כי אם לשארו זו אשתו הקרובה ולא ארוסה אליו ולא גרושה לאביו ולאמו לבנו ולבתו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא: ומה בנו ובתו ראויין לירשו אף אחיו ואחותו ראוי' לירשו: פרט לאחיו ולאחותו מן האם: ולאחותו הבתולה דרש ר' יוסי ור' שמעון וקיימא לן כוותיהו הכי ולאחותו הבתול' פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ: אשר לא היתה לאיש: פרט לארוסה הקרובה: לרבות נתגרשה מן הארוסין: אליו לרבות בוגרת. לה יטמא: על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק כגון ספק אחיו ספק אינו אחיו: ספק בנו ספק אינו בנו: לה יטמא ואינו מטמא על אחרת עמה פי' לאחר' שאינם מתו הלכך אסור לכהן לכנס בבית הקברות לקבור אביו או אמו כי בחזרתו יטמא לשאר מתים: ואין כהן מטמא לאבר מאביו ר"ל אבר מן החי מאביו ואינו מטמא לקרוביו אלא כשהן שלמים ומת תופס ארבע אמות לטומאה: ואם יש מחיצה מותר: ועל הגוסס פסקו בה"ג ורב אלפס שמותר הכהן לעמוד עליו עד שתצא נפשו: וה"רר אליעזר ממיץ אוסר: וכן רבותינו מאייברא: ואין כהן מטמא לאשתו פסולה ונפקא לן מלהחלו. כהן שנכנס לאהל המת בשוגג והתרו בו ויצא מיד פטור ואם לאו חייב אך אם נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו באונס ופרע עליו המעזיבה בזה איבעיא לן אי צריך שהייה למלקות ולא איפשיטא לן וי"א דמלקות ליכא דבשהייה אין בה מעשה: כהן שנטמא וחזר ונטמא והתרו בו על כל פעם ופעם לוקה על כולם: ואמרו בפרק קמא דעכו"ם דקיימא לן הלכה כר' יוסי דאמר כהן מטמא לדבר מצוה בטומאה דרבנן: כגון בחוצה לארץ ובית הפר לדון ולערער עם הגוים וצריכים כהנים ליזהר מלטמא בקברי גוים ולא מבעיא במגע ובמשא דמטמא לכ"ע אלא אפי' באהל נמי מטמא דאין הלכה כרבי שמעון אלא הלכה כסתם משנה דמדורות גוים עכו"ם טמאים: וטומאת אהל שהוא מוזהר עליה צריך שלא יאהיל בגופו או בידיו על המת: או שלא יאהיל המת עליו או על א' מאיבריו ולא יכנס תחת דבר הטמא המאהיל על המת או על אחד מאיבריו: וכן לא יגע בדבר המטמא במגע: ולא ישא דבר המטמא במשא: ואלו מטמאין באהל כזית מן המת: וכזית נצל: פי' בשר שנמוח ונקרש: ואם לא נקרש אינו מטמא כי בידוע שלא בא מן הבשר ומלא תרווד רקב: ומין זה אינו מצוי בינינו שאין יכול להיות אלא ו בנקבר ערום בארון של שיש: והשדרה והגולגולת ואבר מן החי: ואבר מן המת שיש עליו בשר כראוי: ורוב מניינו ורוב בניינו פיר' רוב בניין בגוב' האדם שתי שוקיו וירך אחד: ורוב מניין קכ"ה איברים ורובע עצמות ורביעית דם ודם תבוסה מטמ' מדרבנן ואיזהו דם תבוסה צלוב שדמו שותת לארץ ונמצא תחתיו רביעי' דם: כל אלו מטמאין גם במגע: חוץ מתרו' רקב שאינו מטמ' במגע : ואלו מטמאין מגע ובמש' ואינם מטמאי' באהל: עצם כשעורה: וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן החי ואבר מן המת שאין עליו בשר כראוי והשדרה: והגלגולת שחסרו וחסרון שדרה כדברי ב"ה חוליא אחת ובגולגולת כסלע: והרבה נקבי' כולם מצטרפים לכסלע הגולל מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא פר"שי גולל זהו כסוי הארון: דופק נסרי' שהגולל נשען עליו: ור"ח פירש המצב' זהו הגולל והאבנים שהיא נשענת בהם קרויים דופק והאבנים שסומכין אותו דופק קרויים דופקי דופק ואין כהן מוזהר עליהם ולא על כלי מתכות שנגעו במת: דתניא בכל טומא' שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ורוצה לומר שם טומאה : והנוגע בקבר סתו' שיש בו חלל פותח טפח על טפח ברום טפח: הנוגע מן הצדדים טמא ואם אין בו כשיעור הזה טהור: רק כנגד הטומא' שטומא' בוקע' ועולה בוקעת ויורדת: וקבר שהוא פתוח וכן בית ואהל פתוחין ויש בהן טפח חלל מותר לכהן לעמוד עליהם או תחתיהן ופריב"ם מתוך המשנ' חלוקי החלונו' המביאין טומא' בין בית לבית ובין בית לעליה אם הוא חלון העשוי לתשמיש ויש בו טפח על טפח מרובע מביא: ואם מיעטו כל שהוא אינו מביא והוא שמיעטו בדבר שאינו מקבל טומאה ובטלו ואם לא בטלו צריך שיסתום כל החלון ואז חוצץ וחלון העשוי לאורה ובידי אדם וגלוי שיעורו כאיסר האיטלקי שהוא כסלע נירונית: התחיל לסותמו ולא הספיק לגומרו: אם נשתייר אצבעיים ברוחב גודל מביא הטומאה: בפחות מכאן הרי הוא כסתום וחלון שלא נעשה ע"י אדם שיעור כמלא אגרוף של בן אבטיח והוא כראש גדול של כל אדם וחלון העשוי לאויר לשמור גנות ופרדסים שיעורו כמלא מקדח קטן: המת בבית ולו פתחי' הרב' כולם טמאים פי' אם יש דבר הבולט כנגד הפתח או ע"ג הפתח טמאים מפני שסוף טומאה לצאת: נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין: חישב להוציאו באח' מהם או בחלון שיש בו ד' על ד' טפחים מציל ואפי' חישב משימות כדברי ב"ה: ואפילו למפרע: ואם נושא על כתיפו מקל שיש בהיקפו טפ' יזהר שלא יאהיל צד א' על המת מדרבנן: וכל שבמ' טמא חוץ מן השיניים: והצפרנים והשיער שלא בשעת חיבורן הן טהורין הא בשעת חיבורן טמאין: האשה שמת עובר' ונפתח הרחם עד שנרא' ראש הנפל כפקיע של שתי הבית טמא: וכן המפל' שליא הבית טמא: ושדה שנחרש בה קבר אסור לכנס לתוכה ומדורו' הגוי' ששהו שם מ' יום אסור לכנס בתוכן מן הדין: אך עתה יש חזירים בינינו: ומחפשין אחר נבלות לכך נהגו שלא להחזיק טומא': ובפ"ח דאהלו' שנינו יש מביאין הטומא' וחוצצין ויש מביאין ולא חוצצין ויש חוצצין ולא מביאין: לא מביאין ולא חוצצין: ואלו חוצצין ומביאין השידה תיבה והמגדל וכורת הקש וכוורת קנים ובור ספינה אלכסנדרית שיש לה שוליים והם מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש והם הנקראים כלי עץ הבאים במדה: ופשוטי כלי עץ ופשוטי כלי עור ויריעה: וסדין. ומפץ ומחצלת שהן עשוים אהלים ובהמות או חיות בין טמאו' בין טהורות והעוף שקינן בחלון והעושה מקום לבנו בשבלים ואוכלין שלא הוכשרו שאינם מקבלים טומאה וירקות המתקיימות בימות החמ' ובימות הגשמים: כגון האירוס: והקיסו' וירקו' חמור ודלע' יונית והזיזין וגזוזטראות הסככות והפרעות שהם יכולים לקבל מעזיבה בינונית: ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ והפרעות אבן שיוצאת מן הגדר: ואלו מביאין ולא חוצצין כלי עץ שאינו בא במדה: מפני שהם ככל הכלים ומטמאין: וה"ה לאדם: ויריעה ופשוטי כלי עור: וסדין: ומפץ ומחצלת שאינם עשוים אהלים אלא מתוחים בלבד ואין להם שפוע ואין להם כתלים: ובהמ' וחיה שמתו ואוכלין טמאים ומוסף עליהם ריחיים של יד אדם: פי' שהם בכלל כלי אבני' שאמרנו למעל' שאין חוצצין: ואלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה: וחבילי המטה והמשפלות והסריגות של חלונות: פי' שאם היה חלון בין שני בתים וטומאה בבית אחד ואחד מאלו יהי' מתוח בחלון זה לסותמו: אף על פי שיש ביניהם אויר חוצצין: ולא יצטרפו נקבי הסריגות לפותח טפח: פי' מסכת פרוסה היא הבגד קודם שיארוג: והמשפלו' הם קופות שמוציאין בהם זבל ואלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות שהם מחוברים לקרקע חוץ מן הד' ששנינו וכיפת השלג והברד והגליד והמלח והקופץ ממקום למקום והעוף הפורח: וטלית המנפנפ' וספינ' הצפה על פני המים: קשר הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה: וכבש האבן ע"ג הטלית: מביאה הטומאה ואם לאו אינה מביאה והכל טהור: וארובה שהיא באמצע תקרת הבית בין שיש בה פותח טפח בין אין בה פותח טפח: טומאה כנגד הארוב' הבית טהור טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור:

1 טור פתח ↗

הלכות טומאת כהן אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו ויקרא כ״א:א׳ מכאן שהכהן מוזהר שלא לטמאות למת וכן לכל הטומאות הפורשות ממנו ולא לגולל שהוא האבן שנותנין על הקבר לציון ולא לדופן והוא שפעמים סומכים האבן באבנים קטנים ונקראין דופק שכולן מטמאי' והכהן מוזהר עליהן וכן על אבר מן החי שיש עליו בשר כ"כ שאם היה מחובר היה ראוי לעלות ארוכה על ידו ואפי' ספק טומאה וכגון אילן שמיסך על הארץ וענפיו מובדלין זה מזה וטומאה תחת א' מהן ואין ידוע תחת איזה או אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחת אחד מהן ואין ידוע תחת איזה או שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העכו"ם אסור לכהן לטמאות בהן: מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה וכן מי שנקרע מגבו כדג אפי' עדיין הוא חי חשוב כמת ומטמא אבל בגוסס ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע הרבה פצעים אינן מטמאין עד שתצא נפשם ומכ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס: כשם שאסור ליגע במת כך אסור ליכנס תחת האהל שהמת תחתיו אפילו הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעלייה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם סתם הנקב מותר לו ליכנס לבית האחר שהסתימה חוצצת אפי' לא בטלו להיות שם עולמית וה"מ שסתם כל הנקב אבל אם לא סתם כולו אלא מיעטו מטפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור ואם לאו אינו ממעט ארובה שבין בית לעלייה ואין בה פותח טפח וכזית מהמת למטה בבית כנגדה הבית טהור ועלייה טמאה ב' חדרים פתוחים לבית ובכל אחד חצי זית מהמת ודלתותיהן נעולין הבית טמא והם טהורים ואם נפתחו גם הם טמאין החצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד מן הבתים אם כל פתחי הבית וחלונות נעולים טומאה יוצא לתחת הזיזין ואכסדראות ואם נפתח חלון או פתח מצד האחד ואותו של צד החצר כולן נעולות אין הטומאה יוצאה לתחת הזיזין ואם נפתח ג"כ אחד מהן לצד הזיזין הטומאה יוצאה מחבית לתחת הזיזין וכן אם טומאה תחת הזיזין נכנסה מתחתיהן לבית וכן אם הרבה גגין בולטין למעלה על פתחי הבתים וטומאה באחד מהבתים כל הבתים שפתחיהן פתוחים טמאים אסור לקרב תוך ד' אמות של מת או תוך ד"א של הקבר בד"א שאין הקבר מסוים במחיצות גבוהות י' טפחים אבל אם הוא מסוים במחיצות גבוהות י' או בחריץ עמוק י' א"צ להרחיק ממנו אלא ד' טפחים: אע"פ שהכהן אסור ליכנס לשדה שנחרש בו קבר או לארץ העמים אם צריך לילך שם לדבר מצוה כגון לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחר לעבור יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול הכהן לילך אחריו לנחמו ומטעם זה קאמר בגמרא שהיו מדלגין על הקברות לילך לקראת מלכי ישראל ונכרים דכיון דרוב ארונות בהן פותח טפח אין בו אלא איסורא דרבנן ולדבר מצוה לא אסרו וזהו דוקא בימיהם שהיו קוברין בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה קברי נכרים כתב הרמב"ם שמותר לכהן לילך עליהם וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה בהא איכא פלוגתא דרבוותא וראיתי להר"ם מרוטנבור"ק שמיחה בכהנים מלילך עליהם והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל: כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמאות כתב הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים על הקטנים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין בית דין מצווין להפרישו אלא שאביו מצווה לחנכן בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות ודוקא כהן כשר מוזהר ואפילו הוא בעל מום אבל חלל וכהנת מותרים לטמאות: כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואפילו לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה והרמב"ם כתב כיון שכהנת אינה מוזהרת על הטומאה גם אין הנשים מצוות לטמאות לקרובים ולא נהירא לא"א הרא"ש זכרונו לברכה אלא אשה מצווה לטמאות לקרובים כמו האיש ואלו הקרובים שמטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה אינו לא אונן בשבילה ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו ומטמא לאביו ולאמו אפי' נתחללה ולבנו ולבתו אפילו הפסולין חוץ מבנו ובתו משפחה ונכרית ודוקא שהם משלשים יום ואילך או שקים לן בהו שכלו לו חדשיו שיצא מכלל נפל הא לאו הכי ספק נפל הוא ואין מטמאין לו ומטמא לאחיו ולאחותו מאביו אפילו הם פסולים אבל לא לאחיו ולאחותו מאמו ואינו מטמא לאחותו הארוסה אפי' היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ לכל אלו מטמא בין לצורך בין שלא לצורך עד שיסתום הגולל אבל משנסתם הגולל שוב אין מטמא להם ובעוד שהכהן מתעסק במתו מותר לטמאות גם לאחרים אבל משפירש לטמאות למתו אסור לטמאות גם לאחרים אפילו בו ביום לפיכך אין לו ליכנס לב"ה לקבור מתו אף ע"פ שבשעה שמכניסו מותר לטמאות לאחרים מ"מ לאחר הקבורה כשחוזר על הקברים מוסיף לו טומאה לפיכך משפחות כהונה עושין להם שכונה בסוף בית הקברות שלא יטמאו בקברי אחרים וכן כתב הרמב"ם ור"ת כתב שיכול ליכנס לב"ה לקבור מתו ולא נהירא כהן שפרשו אבותיו מדרכי צבור כגון המאיני"ם אינו מטמא להם ולא להרוגי בית דין ולא למי שמאבד עצמו לדעת ואינו מטמא לספק כגון שנתערב ולדה בולד שפחה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואינו מטמא לקרובים אא"כ יהא המת שלם אבל אם חסר ממנו כל שהו אפי' הוא מונח אצלו אין מטמא לו וה"מ שנחסר לאחר מיתתו אבל אם חסר ממנו אבר בחיים ומת מטמא לו אע"פ שאינו שלם ואינו מטמא לאבר מן החי של קרובים: כשם שמטמא לקרובים כך מטמא למת מצוה ואפי' הוא כ"ג ונזיר והלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה מטמא לו ואינו נקרא מת מצוה אלא אם כן מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת ואם מצא שדרה וגולגולת או ראשו ורובו וקברו חוץ מאבר אחד חוזר לטמאו בשביל אותו אבר ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ יהיו שלמים כדפרישית ואי זהו מת מצוה כל שמוצאו במקום שאם יקרא המוצאו לישראל לבא להשתדל בו לא ישמע אותו לבא להשתדל בו אבל אם קרא כהן המוצאו לאחרים לבוא ובאים לא יטמא הכהן המוצאו אם יש לו כל צרכו וכמה כל צרכו למאן דקרי ותני עד שיהא לו שיתא אלפי גברי ולמאן דמתני אין לו שיעור וכן לנשיא מטמא לעולם לרבו לא יטמא אם יש לו שיעור כל הקרובים שהכהן מטמא להן שהם אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו מתאבלים עליהם ועוד הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלים עליהם אף על פי שאין כהן מטמא להן וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחותו אפילו הם פסולין מתאבל עליהם חוץ מבניו ובתו או אחיו ואחותו משפחת נכרית שאין מתאבל עליהן גר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה וכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ומיהו דוקא בעודו בפניו אבל אם אינו בפניו א"צ לנהוג אבילות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא כשמת אביה או אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל אם מת אחיה או אחותו או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ לו פניו ידיו ורגליו וי"א שהיא ג"כ אינה מתאבלת עמו אלא כשמת חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו וכן כתב הרמב"ם אבל הרמב"ן כתב שהיא מתאבלת על כל הקרובים שמתאבל עליהן וכן יראה דעת א"א הרא"ש ז"ל כתב הרמב"ם שאין מתאבלין עם הקרובים שמתאבלין עליהם אלא כשמתאבלין על קורבה דשאר כגון בנו ואחיו שמתאבל על בן או בת שלהם אבל על קורבה דקידושין שלהן כגון שמת אשת בנו או אשת אחיו או בעל בתו או בעל אחותו אינו מתאבל עליהם וכן כתב הרמב"ן ואינו נראה כן דעת אדוני אבי הרא"ש זכרונו לברכה שלא חילק בזה וי"א שלא אמרו להתאבל עם מי שמתאבל עליו אלא כשהמת קרוב לו אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו שאינו קרוב לו כלל אינו נוהג שום אבילות כתב הרמב"ן שהאבלות שנוהג עם מי שמתאבל עליו הוא אבילות גמורה בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש ומתעסקין בו בהבראה וכל שאר דיני אבילות וכן נוהג דין שלשים בגיהוץ ותספורת ולא כמו שנוהגין עכשיו כשנכנס לבית חולץ וכשיוצא לשוק נועל והאבל מכיר אותו שיוצא לשוק כשאר כל אדם אלא נוהג אבילות גמורה וכן אינו מסתפר בבית אחר ואינו מגהץ ואע"פ שאמרו שאינו נוהג אבילות אלא עמו בבית כיון שהוא נראה עמו בבית נוהג אבילות גמורה ולא התירו אלא כגון דברים שבצינעא שבתוך ביתו שאינו נוהג אלא לעצמו וכן בעיר אחרת אינו נוהג כלל אבל בפני האבל נוהג כמוהו בכל דבר וכתב א"א הרא"ש ז"ל והאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עמהם וסומכין על זו שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אין צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבילים נוהגים למחול על כבודם לכן נהגו להקל וכ"כ הרמב"ן תינוק כל שלשים יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו אפילו גמרו שערותיו וצפורניו ואין צריך לומר שאין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו תנחומי אבלים וברכת אבלים מיום שלשים ואילך מתאבלים עליו אפילו נולד לשמונה חדשים ואי קים לן ביה שכלו חדשיו כגון שבעל ופירש ונולד לט' חדשים בין שלימים בין מקוטעים מתאבלין עליו אבל אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים עד אחר שלשים יום ועל רבו שלמדו חכמה צריך לנהוג כל דין אנינות ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דין אבלות יום א' ונשיא אע"פ שהכל מטמאים לו אין מתאבלים עליו כלל:

1 ספרא פתח ↗

א "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" – בני אהרן אין מיטמים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים. "בני אהרן" – יכול חללים? תלמוד לומר "הכהנים", יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן". "בני אהרן" – אף הקטנים במשמע.

1 שהזהיר כהן הדיוט מהטמא לשאר מתים כי אם לקרוביו המבוארים בכתוב, והוא אמרו לנפש לא יטמא בעמיו ומי שעבר על לאו זה ונטמא לזולת ששה מתי מצוה חייב מלקות. וזאת האזהרה אין הנשים חייבות בה, ובאה הקבלה בני אהרן ולא בנות אהרן. אמור אל הכהנים, הלכות אבל פ"ג:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

ראה מצוה רלה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

יִהְיוּ קְדוֹשִׁים מִטֻּמְאַת מֵת

1 ספר המצוות פתח ↗

היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים הנזכרים בתורה, כי בעבור שמנעם הכתוב מלהטמא למת לכבודם והתיר להם להטמא לקרובים שמא יחשבו שהרשות בידם ואם רצו להטמא יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו, גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו לה יטמא כלומר לאחותו. ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להטמא לה ודחוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו הוא מצות אבל, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין האבלות. וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובבאור אמרו במועד קטן דף י"ד: אינו נוהג אבלות ברגל אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מצות עשה. אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן, ואפילו הכהן חייב לנהוג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מועד קטן ובמסכת ברכות ובכתובות ובספרא פרשת אמור אל הכהנים, והחיוב בזה שנתחייב בה להטמא לקרוביו אין הנשים חייבות בה, כי מי שהוזהר מהטמא לזולת הקרובים הוא נצטוה שיטמא לקרובים, אבל הכהנות שלא הוזהרו מטומאת מת, כמו שיתבאר במקומו, כן לא צוו להטמא, אבל תנהגנה אבלות וברשותן להטמא, ודע זה. אמור, הלכות אבל פ"א:

« ספר המצוות Negative Commandments 165 ספר המצוות Negative Commandments 167 »